זקנה ושימור יכולות קוגניטיביות גם באמצעות משחקי הקופסה “שומרי הראש”

על זקנה ושימור יכולות קוגניטיביות (יכולות החשיבה והזיכרון)

תהליך ההזדקנות הוא אישי והוא שונה אצל כל אדם ואדם. במהלך ההתבגרות וההזדקנות האדם חווה שינויים גופניים, חברתיים ונפשיים. שינויים חלים גם בתחום הכישורים המוחיים (זיכרון, תפיסה, למידה, חשיבה, הבנה, קבלת החלטות). אלו שינויים התפתחותיים טבעיים, להבדיל משינויים הכרוכים במחלות. חשוב להבין, כי ירידה בזיכרון הינה חלק מאובדן כושר כללי המתרחש בהזדקנות ואינה בהכרח מחלה, כל עוד היא אינה פוגעת בתפקוד היומיומי של האדם.

כדי לשמר את היכולות, בני הגיל השלישי, אנשים מגיל 65 ומעלה, נדרשים לשמור על אורח חיים בריא ועל תזונה נאותה, לבצע פעילות גופנית באופן סדיר, לטפל בבעיות בריאותיות כאשר הן מתעוררות, ולשמור על הכושר הקוגניטיבי (יכולות החשיבה והזיכרון) על ידי אימון ותרגול המוח.

אנשים מבוגרים המאמצים סגנון חיים פעיל, עוסקים בתחביבים, מקפידים לטפח קשרים חברתיים, ומשלבים למידה מתמדת ופעילות הכוללת אתגרים אינטלקטואליים, יוכלו לשמר את היכולות הקוגניטיביות שלהם לאורך זמן.

תרגול זיכרון לגיל השלישי – חוויה טובה והעצמת תחושת המסוגלות העצמית

עלינו לזכור – אימון קוגניטיבי, שבצדו חוויות טובות, חשוב לא פחות מהרווחה הפיזית, ורצוי שפעילות כזו תתקיים על בסיס יומיומי.

מחקרים שנערכו בעולם, הראו כי ניתן לעכב תהליכי ירידה קוגניטיבית ולשמור על היכולות: כשמתרגלים את המוח ואת הזיכרון, נוצרים קשרים חדשים בין סיבי העצב (נוירונים), ומתעוררים אזורים במוח שלא הופעלו קודם לכן, מה שמביא לעלייה ביכולות הקוגניטיביות ולהתפתחותן. לכן, את המוח יש להקפיד לאמן – כדי שלא יתנוון.

תרגול החשיבה והזיכרון באמצעות משחק קופסה, מאפשר למשתתפים ליהנות מאינטראקציה חברתית נעימה. המשחק, ככל שהוא מאתגר ומכבד, הוא מעצים את תחושת המסוגלות העצמית של המשתתפים.

המשחקים שבסדרת “שומרי הראש” בנויים כך, שניתן לשחק בהם ברמות קושי שונות, ולכן, יכולים לשחק בהם גם בני הגיל השלישי החווים ירידה בזיכרון כתוצאה מהתהליך הטבעי של ההזדקנות, אנשים עם בעיות זיכרון כתוצאה מתאונה או מחלה, ואנשים הסובלים מאלצהיימר וממחלות דמנציה אחרות.

חיזוק הקשר המשפחתי הבין-דורי

אם תשלבו במשחק גם את הנכדים והנינים של המבוגרים היקרים לכם, תגלו גם את הערך המוסף של המשחק – הדרך הנעימה והמעצימה להעמקת הקשר של הנכדים והנינים עם סבתא וסבא.

הדור הצעיר יכניס שמחה וחדווה למשחק, יעלה את רמת העניין של בני המשפחה המבוגרים, ואת הרצון שלהם להשתתף ולתרום מיכולותיהם למשחק. הם ירגישו חיוניים יותר והמפגש בין בני המשפחה הצעירים לבני המשפחה המבוגרים יהיה איכותי, מעשיר ומהנה לילדים וגם למבוגרים שסביב השולחן…

כמה מילים על דמנציה...

דמנציה, ובעברית “קיהיון” – היא שם כולל למספר מחלות הפוגעות במוח, והיא אינה חלק מההזדקנות הרגילה. המחלה השכיחה ביותר מבין מחלות הדמנציה היא מחלת האלצהיימר. כ-10% מבין אוכלוסיית בני 65 ומעלה סובלים מדמנציה.

הדמנציה היא מחלה בלתי הפיכה. היא מאופיינת בירידה משמעותית בתפקודים הקוגניטיביים (יכולות החשיבה והזיכרון) של האדם. המחלה פוגעת באופן הדרגתי בזיכרון, ביכולת החשיבה, בהתמצאות בזמן ובמרחב, ביכולת לזהות אנשים וחפצים וביכולות השיפוט, הבנת סיטואציות וקבלת החלטות. פגיעה זו גורמת לירידה הדרגתית גם ביכולת לבצע פעילויות יומיומיות ולתקשר עם הסביבה. בלבול, רוגז, חשדנות ואף התקפי אלימות הן תופעות שאופייניות למחלת הדמנציה. בנוסף לפגיעה הקוגניטיבית, מתרחשת גם פגיעה ביכולות הפיזיות של האדם. המחלה היא בלתי הפיכה, ונכון לכתיבת שורות אלה, טרם נמצאה תרופה יעילה לטיפול במחלת הדמנציה ולא ניתן לעצור את התקדמותה.

אבחון מחלת הדמנציה נעשה על-ידי רופא גריאטר, פסיכוגריאטר או נוירולוג, ולאחר האבחון, ניתן להתחיל בטיפול תרופתי, שיכול לסייע בהאטת התקדמות המחלה, בעיכוב תסמיני הדמנציה ובאיזון בעיות בהתנהגות.

גורמי הסיכון הידועים למחלת הדמנציה קשורים לאורח החיים. הימנעות מעישון ומשתייה מרובה של אלכוהול, פעילות גופנית סדירה, פעילות מוחית סדירה (למידה מתמדת וגירוי קוגניטיבי וחברתי), תזונה בריאה, איזון בלחץ הדם ובסוכר, ושמירה על משקל תקין – עשויים להפחית באופן ניכר את הסיכון לחלות בדמנציה.

מחלת הדמנציה קשה מאוד לחולה ומקשה מאוד על בני משפחתו ועל סביבתו הקרובה, שחווה את דעיכתו של האדם ונחשפת לשינויים בהתנהגותו. יחד עם זאת, חשוב לזכור כל העת, שאדם החולה בדמנציה הוא, קודם כל, אדם הראוי להתייחסות מכבדת ורגישה, וכי ישנן דרכים רבות (שאינן טיפול תרופתי) שבאמצעותן ניתן לשמר את איכות החיים ואת היכולת הקוגניטיבית והתפקודית שלו.

הדמנציה מתפתחת בשלושה שלבים:

השלב התחלתי – דמנציה קלה: מאופיינת בתפקוד עצמאי למדי. שלב זה נמשך בין שנתיים לארבע שנים, כאשר הסימפטומים נראים כהזדקנות רגילה: פגיעה קלה בזיכרון (קושי בשליפת מילים, הנחת חפצים שלא במקום וכדומה). האדם מבצע מטלות יומיות בסיסיות, אך מתקשה בביצוע מטלות מורכבות. הוא מצליח לתקשר, אך ניכרים שינויים במצב הרוח (בלבול, שאלות חוזרות ונשנות, נטייה לדיכאון ולתוקפנות ועוד), וקיים קושי בהתמצאות במרחב.

שלב אמצע המחלה – דמנציה בינונית: שלב הביניים הוא הארוך ביותר, נמשך בין שנתיים לעשר שנים ומאופיין בתסמינים הבאים: קושי בביצוע מטלות יומיומיות בסיסיות, החמרה באובדן הזיכרון לטווח קצר (שכחה תוך כדי ביצוע הפעולה), שכחת אנשים ואירועים, שימוש במשפטים קצרים שחוזרים על עצמם, שימוש במספר מצומצם של מילים, קושי במעקב אחר שיחות ובקבלת החלטות, קושי בזיהוי בעיות ובפתרונן, יוזמה מועטה, הפרעות בשינה והפרעות התנהגות (חרדה, סירוב לטיפול, צעקות, תוקפנות, חשדנות, מחשבות שווא ולעיתים גם הזיות ושוטטות).
משלב זה, החולה עלול לסכן את עצמו, ולכן נזקק להשגחה צמודה 24 שעות ביממה.

שלב מתקדם – דמנציה חריפה: שלב זה נמשך בין שנה לשלוש שנים, ובו האדם זקוק לעזרה בכל המטלות היומיומיות. בשלב זה קיימות בעיות משמעותיות בתקשורת, השימוש בשפה לא קיים או כמעט ולא קיים, ואובדן הזיכרון משמעותי, עד כדי קושי בזיהוי בני משפחה וחפצים. האדם שרוי באדישות ובחוסר יוזמה, מאבד את היכולת ללכת באופן עצמאי, ולמעשה, חסר יכולת לתפקד באופן עצמאי. בשלב הזה, האדם מזכיר רק במעט את האדם שהוא היה בעבר.

כיצד כדאי לשחק עם אנשים שיש להם בעיות זיכרון ודמנציה

מכיוון שאחד המאפיינים של אנשים עם דמנציה הוא חוסר יוזמה, חשוב לדעת, שככל הנראה, הם לא יגייסו את עצמם ויתיישבו לשחק מיוזמתם. הם צריכים את העידוד שלכם.

כל עיסוק בדבר חדש ולא מוכר הוא מרתיע, גם עבור האדם הבריא, הן מהסיבה שהוא מהווה אתגר המצריך למידה והסתגלות, והן מהסיבה שהוא מהווה מעין מבחן ועלול לגרום לקושי או למבוכה במקרה שלא תהיה הצלחה. לכן, רבים יעדיפו להימנע ולוותר מראש על הניסיון.

במקרים רבים, יידרשו עידוד, דירבון, נחישות והתמדה, כדי להביא את אנשים עם דמנציה אל שולחן המשחק. הדגישו בפניהם את הצורך בתרגול המוח, עודדו אותם לשחק איתכם, בחרו את המשחק המתאים ליכולותיהם, והסבירו להם בסבלנות את החוקים ואת מהלך המשחק. אם לא הלך פעם אחת – נסו שוב בפעם אחרת, כשהם ערניים ובמצב רוח מתאים. אל תתייאשו.

בעת המשחק, גלו אורך רוח ותנו למשתתפים המבוגרים את הזמן הדרוש, כדי לארגן את מחשבותיהם ולהגיע לפתרון בעצמם. אם ייקלעו לקושי, סייעו להם בעדינות, כדי למנוע מהם מבוכה. הקפידו להחמיא ולהאיר כל הצלחה, גם אם היא קטנה, אך לא באופן ילדותי. אם יש צורך, הגמישו את חוקי המשחק, בהתאם לרצונם וליכולותיהם של המשתתפים.

זכרו: המשחק עצמו הוא המטרה – ולא הניצחון בו.
בילוי הזמן המשותף, באווירה טובה ונעימה, הוא ההצלחה.

הנחו גם את האחרים לנהוג בדרך זו. לעתים, גם בני משפחה ומטפלים זקוקים לעידוד, כדי ליזום משחק עם המטופל – בקשו מהם בנחישות ובהתמדה להקדיש 30-20 דקות בכל יום למשחק ולאימון קוגניטיבי. סביר להניח, כי המטפלת או המטפל יענו בחיוב לבקשתכם, גם בשל חשיבות העניין, וגם כי המשחק יכניס תוכן ועניין לשהות שלהם בבית המטופלים. עשו זאת עד שהמשחק יהפוך להיות חלק מסדר היום ומהמפגש של יקיריכם עם המטפל או המטפלת שלהם.